מבחנים וציונים הם חלק מעולמנו: האם בית הספר אינו מכשיל את הילדים, כאשר הוא לא מלמד אותם להתמודד עם בחינות?

שיטת המבחנים הנהוגה המערכת החינוך הרגילה מעוותת משום שהיא מעניקה ערך גבוה לתוצר הסופי (שהרבה פעמים הוא תלוי גנטיקה) ולא לתהליך.

תהליך ההערכה לא בודק רק את מה שקיים, אלא יוצר מציאות עבור הילד. גם בעולם הפיזיקלי, כמו למשל המחקר במכניקת הקוונטים, ידוע זה מכבר שאין בדיקה ניטרלית. הבדיקה עצמה גורמת לשינוי הנתונים וליצירת מציאות חדשה. המבחנים והציונים ברוב מערכות החינוך הרגילות הופכים למטרה.

​

כאשר ילד נכשל בלימודי האנגלית למשל, הוא לומד מכך שבאופן כללי (ולא רק באנגלית) הוא "כישלון" ביחס לבני גילו.

המבחנים בבתי הספר הם סוג של טקס שאין לו שום קשר לבדיקת ידע. להערכתנו, הטקס נועד לשרת את הצורך לשלוט בתלמידים, ולכוונם לכלא שבו נמצאים המורים עצמם. אם אנחנו, כמבוגרים, מצויים בתוך כלא מחשבתי, המכוון אותנו לעסוק בציונים שאינם בודקים ידע, והמשכנע אותנו להאמין בחשיבותם של מבחנים חסרי תועלת - איזו זכות יש לילדים שלא להיות שם?

הנחת היסוד המוזרה של עולם "היודעים", והמורים בתוכם, היא שלמידה היא תהליך קוגניטיבי מובן וברור. הנחה זו מתעלמת לחלוטין מהידע הקיים בפסיכולוגיה, לפיו הלמידה מורכבת ברובה מתהליכים לא מודעים. כשאנו שואלים את הילד: "מה למדת היום בבית הספר?" אין לכך למעשה תשובה. חלק ניכר מהדברים שנלמדו, קרו ברמה לא מודעת ויתבררו לילד רק בעתיד. חלקם יבואו לידי ביטוי ע"י שינויים בהתנהגותו, ולא תמיד במודעותו המילולית.